פסק-דין בתיק ת"א 001432/97

תיק זה הועבר אלי רק לאחרונה לאחר שנשמעו ההוכחות בפני כב' השופט ישעיה, והוא פסל עצמו מהמשך הטיפול בתיק. הצדדים הסכימו להתחיל בשמיעת כל הראיות מחדש.

א.         מבוא

המנוח, שעבד כפיסיקאי במכון האונקולוגי בבי"ח שיבא , נולד בשנת 1945 וסבל מילדותו ממום בלבו, וכתוצאה מכך ממחלה קשה שמכונה "תסמונת אייזנמנגר" (להלן - "אייזנמנגר").

בחודש דצמבר 1990, בהיותו כבן 45, גילה המנוח תפיחה בחזהו, באיזור פטמת השד. הוא פנה לנתבע 2, פרופ' ברנר, אשר הפנה אותו לביצוע בדיקת FNA(בדיקת דיקור בעזרת מחט עדינה). פרופ' ברנר שהיה הממונה עליו במחלקה האונקולוגית בבי"ח תל-השומר, הפנה אותו ל ד"ר אלן גור, תוך שהוא מציין בהפניה כי "המנוח הוא פרסונל בבי"ח וכי הוא נוטל קומדין" (תרופה לדילול הדם). מיד לאחר הבדיקה שבוצעה ביום 17/12/90, חש המנוח כאבים עזים, סבל מקוצר נשימה, והובהל מיד לחדר מיון. בעת הבדיקה בחדר המיון הסתבר כי המחט חדרה לריאה וגרמה להיווצרות נקב בריאה, שכתוצאה ממנו נגרם למנוח פניאומוטורקס (להלן: " חזה אוויר" ).

המנוח הועבר מחדר המיון למחלקה פנימית, שם לא יכלו לטפל במקרה כמקובל על ידי הכנסת נקז לריאה, הואיל ולפני ביצוע הבדיקה לא הורו למנוח להפסיק את נטילת ה קומדין. לפיכך לא ניתן היה לבצע את החדרת הנקז עד לאחר ביצוע טיפול להעלאת רמת הקרישה בדם. על פי הרישומים הרפואיים הוכנס הנקז, רק בשעה 05:00 לפנות בוקר, למחרת. לאחר הכנסת הנקז השתפר מצבו של התובע, וכעבור ארבעה ימים, ביום 21/12/1990, הוא שוחרר לביתו.

כחודשיים לאחר מכן, ביום 11.2.1991 אושפז המנוח שנית בבית החולים לאחר שחש ברע, מצבו התדרדר והוא נפטר בבית החולים ביום 4.3.1991 כתוצאה מאי ספיקת לב.

ב.                  השאלות שבמחלוקת

1.      האם אופן ביצוע בדיקת הדיקור היה רשלני, או שמא פעלו הרופאים כראוי.

2.      האם קיים קשר סיבתי בין הנקב שנגרם בריאה ואשר גרם לחזה האוויר (להלן: " האירוע"), לבין פטירתו של המנוח כחודשיים וחצי לאחר מכן, או שמא המנוח החלים לחלוטין מחזה האויר שנגרם לו כתוצאה מהבדיקה, ופטירתו נגרמה ללא קשר לבדיקה, בשל מחלת האייזנמנגר ממנה סבל המנוח.

ג.          טענות הצדדים

התובעות טוענות, כי ביצוע דיקור מחייב אצל כל חולה שנוטל קומדין להפסיק את נטילת התרופה מספר ימים קודם לכן, הואיל ומדובר בבדיקה פולשנית שיש סיכון שתגרום לדימום. על כן יש להפסיק את נטילת התרופה לפני כל בדיקה פולשנית, דבר שלא נעשה.

במקרה זה בעת הבדיקה נגרם נקב בריאה, שגרם לחזה אוויר, ושחייב טיפול רפואי דחוף ביותר על ידי החדרת נקז לריאה. לטענת התובעות הטיפול התעכב בשל העובדה שכתוצאה מנטילת הקומדין ה- INR (מדד הקרישה בדם) היה גבוה ביותר (בגובה 3.3), ומחשש לדימום, לא ניתן היה להכניס את הנקז מייד אלא כעבור שעות רבות, שכן היה צורך להמתין עד שהמנוח יטופל בעזרת פלסמה טרייה להורדת רמת הקרישה בדם, בהתאם לממדי ה- INR.

על פי הרישומים הנקז הוכנס רק בשעה 05:40 למחרת בבקר, כאשר עד אז סבל המנוח במשך שעות רבות ממצוקה נשימתית קשה, והיה בסכנת חיים. מצב של חזה אויר גדול הוא מצב של סכנת חיים, והוא מסוכן אצל כל חולה שכן הוא גורם לקשיי נשימה קשים, והוא מסוכן פי כמה אצל חולה אייזנמנגר שמחלתו גורמת ממילא לקשיי נשימה וליקויים בתפקודי לב-ריאה, ויכולה להחמיר בשל המצוקה הנשימתית.

התובעות טוענות כי הרשלנות של הנתבעים מתבטאת, בין השאר, בכך שלא הופסק מתן הקומדין לפני ביצוע הבדיקה, והרופאים לא בדקו ווידאו לפני ביצוע הבדיקה שרמת הקרישה בדם מאפשרת את ביצוע הבדיקה. עוד הן טוענות, כי הייתה רשלנות בכך שלאחר שהתגלה חזה האוויר והמנוח התלונן על קוצר נשימה, הוא הועבר לטיפול במיון ולא במחלקה לטיפול נמרץ, שהיא המחלקה הראויה לטיפול במצב מסוג זה. האיחור הרב ביותר בהכנסת הנקז גרם, לטענתן, להתדרדרות חמורה ביותר במצבו הרפואי של המנוח. המנוח חזר אמנם לעבודה מספר ימים לאחר שחרורו מביה"ח, אך לטענתן מצבו הלך והתדרדר, עד שנפטר כעבור חודשיים וחצי.

התובעות טוענות שקיים קשר סיבתי ישיר והדוק בין רשלנות הנתבעים בביצוע הבדיקה לבין החשת מותו של המנוח.

הנתבעים טוענים, כי לא הייתה כל רשלנות בכך שלא הופסק מתן הקומדין לפני ביצוע הבדיקה, ובכל מקרה, המנוח התאושש והחלים לחלוטין מהבעיות שנגרמו לו כתוצאה מחזה האוויר, והוא שב למצבו הבריאותי כפי שהיה לפני ביצוע הבדיקה, שהיה חמור. אמנם הנתבעים מודים (בסע' 18 לסיכומיהם) כי אין מחלוקת שחזה אוויר הינו תופעה מסוכנת, שבנסיבות מסוימות כאשר חזה האוויר מתרחב והחולה אינו מתאושש עלול לגרום הדבר לנזק חמור ואף למוות, אך לטענתם לאחר שחרורו מבית החולים התאושש המנוח לחלוטין, וחזר לנהל אורח חייו כרגיל. לטענתם, אין קשר סיבתי בין נסיבות ביצוע הבדיקה לבין מותו של המנוח שנגרם רק בשל מחלת האייזנמנגר ממנה סבל, מחלה אשר גורמת לקיצור תוחלת חיים. מנגד טוענות התובעות שאלמלא הרשלנות הנטענת היה המנוח, שמצבו הבריאותי עובר לבדיקה היה סביר יחסית לאדם הסובל מתסמונת אייזנמנגר, יכול לחיות עוד לפחות מספר שנים. לחילופין, הן טוענות כי גם אילו היה חי אפילו רק עוד שנה וחמישה חודשים, הוא היה משלים עשר שנות עבודה אצל הנתבעת 1, והן היו זכאיות לקבלת פנסיה מלאה, והפסד תמיכה לכל התקופה.

ד.         הראיות שהובאו לגבי נסיבות ביצוע הבדיקה

1.         עדותו של ד"ר הירש

ד"ר הירש, קרדיולוג, מומחה למחלת האייזנמנגר, העיד מטעם התובעות והסביר שזו מחלה שגורמת לחיבור בין מחזור הדם בגוף למחזור הדם לריאות, כאשר בשלב מתקדם של המחלה כלי הדם מתקלקלים, לחץ הדם בריאות הופך לגבוה מאוד ועלול לגרום למוות, וזו התסמונת שקרויה מחלת האייזנמנגר. מחלה זו שאיננה ניתנת לריפוי, ולכן תוחלת החיים של חולים אלה מוגבלת, כאשר בשנות החמישים נפטרו חולים אלה בדרך כלל בעשור הרביעי או החמישי לחייהם, אך בשנים האחרונות חל שיפור בתוחלת החיים שלהם הואיל והרופאים למדו שלחולים אלה יש רגישות מיוחדת לפעולות פולשניות.

כפי שד"ר הירש ציין, בכל המאמרים מודגש שככל האפשר צריך להימנע אצל חולים אלה מביצוע פעולות פולשניות, שכן הרגישות שלהם גבוהה, ולכן גם טיפולי שיניים נחשבים לגביהם כפעולה פולשנית (בפרטיכל מיום 14/05/03 בעמ' 15 ש' 5 ואילך).

ד"ר הירש הודה אמנם שביצוע הביופסיה היה נחוץ, אך הסביר כי במקרה של המנוח אם החליטו לעשות דיקור, היה הכרח לקבל ייעוץ קרדיולוגי קודם לתחילת הבדיקה, ולערוך בדיקות דם כדי לבדוק את רמת הקרישה בדם, ואז ללא ספק היו מחליטים להפסיק את מתן הקומדין, וממתינים עד שרמת הקרישה תאפשר את ביצוע הבדיקה, או לפחות מכינים פלסמה טריה למקרה שיהיה צורך בהתערבות כירורגית. עוד הוא טוען שכאשר הסתבר שנגרם אצל המנוח חזה אוויר, היה צריך להבהילו מייד למחלקת טיפול נמרץ, ולא להשאירו במחלקה פנימית, כאשר קוצר הנשימה שלו התגבר ועמד על 28 נשימות לדקה בקבלתו למחלקה הפנימית, שזה קוצר נשימה קשה.

ד"ר הירש קובע באופן חד משמעי כי הנתבעים התרשלו באופן ביצוע הבדיקה, ובטיפול שלאחר מכן.

2.         עדותו של פרופ' הנרי יהושע

פרופ' הנרי יהושע העיד מטעם התובעים והסביר, כי לא מדובר ברשלנות ביחס לעצם ביצוע הדיקור, אלא בחוסר הכנה ראויה של החולה לבדיקה. הוא הסביר באופן חד משמעי שאין לבצע דיקור אצל מי שמטופל בנוגדני קרישה, כגון קומדין, בשל חשש לדימום. נכון שלא מתפקידו של ציטולוג שמבצע את הבדיקה להורות על הפסקת הקומדין, אך מחובתו לא לבצע את הבדיקה כל עוד לא הופסק מתן הקומדין או כל עוד לא נעשתה התייעצות עם קרדיולוג (בפרטיכל מיום 17/12/03 בעמ' 53 ש' 7 ואילך).

בחקירתו הנגדית התבקש המומחה ע"י ב"כ הנתבעים לאשר כי הדבר איננו רלוונטי שכן בסופו של דבר לא נגרם למנוח דימום, הוא הסביר שנכון שלא נגרם דימום, אך גם הוא אישר כי רמת הקרישה הנמוכה לא איפשרה הכנסה מיידית של נקז.